ל''ג בעומר רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי

תלמידו של ר' עקיבא שהוסמך על ידו. ייסד ישיבה בצידון ואח"כ במירון. רשב"י נאלץ לברוח מפני הרומאים ושהה עם בנו ר' אלעזר במערה 13 שנים. ר"ש הלך עם ר"א ב"ר יוסי לרומא להשתדל לבטל גזירות המלכות. אמר: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואין אני דורש כמותו ודברי נראים מדבריו. היה דורש את טעם המצוות: "ר"ש דרש טעמיה דקרא". ן היה גדול גם באגדה. מיוחס לו ספר הזהר שנודע בשם מדרש דרשב"י, מיוחסים לו עוד מדרשים בשם נסתרות דרשב"י, ותפלת רשב"י. לשמו ולזכרו חוגגים את "הלולא דרשב"י" שנזכר בזהר, ביום ל"ג בעומר (י"ח אייר) במירון.
התוכן
רשב"י ובנו במערה
הלכותיו
ר"ש דרש טעמיה דקרא
מעמדו
מדרש אגדה

שמעון בן יוחאי, רשב"י - תנא בדור השני אחר החרבן.
נולד בגליל, ולפי המסורה מת במירון בל"ג בעומר.
בברייתא ובגמרא הוא מכונה ר' שמעון בן יוחי או ר"ש בן יוחאי או ר"ש סתם, ובמשנה הוא נקרא "רבי שמעון". היה תלמיד מובהק של רבי עקיבא ולמד אצלו 13 שנים בבני ברק (ויק"ר פכ"א ז').

רשב"י היה חשוב מאד אצל רבי עקיבא רבו, שסמך רק את רשב"י ורבי מאיר. כאשר הושיב את רשב"י אחרי רבי מאיר, נתקנא בו רשב"י, ורבי עקיבא פייסו בדברים (ירוש' תרומות מ"ו ע"ב, שם סנהדרין פ"א י"ט ע"א).

רשב"י יסד ישיבה בצידון.
פעם באו לפניו איש ואשתו להתגרש, מפני שהאשה לא ילדה לו במשך עשר שנים לנשואיהן. רשב"י הציע להם שיעשו סעודה קודם הגט כמו סעודת הנשואין, ולבסוף נתחרטו שניהם על הגט ורשב"י התפלל עליהם ונולד להם בן (פסיקתא דר"כ פכ"ב, שה"ש רבה פ"א ד').
ניתוח האגדה על הזוג מצידון

רשב"י חזר כמה פעמים לישיבת רבי עקיבא, ופעם אחת שלח לו דבר ע"י תלמידו ר' חנינא בן חכינאי (נדה נ"ב: תוס' נדה פ"ו ו'). כאשר נתפס רבי עקיבא וישב בבית האסורים, בא אצלו רשב"י ללמוד תורה.
<*>א"ל רבי למדני תורה, אמר איני מלמדך, א"ל (רשב"י בדרך שחוק) אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, א"ל בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. א"ל ומי בסכנה והלא עגל בסכנה. אמר לו: אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול, וכשאתה מלמד את בנך - למדהו בספר מוגה. (פסחים קי"ב.).
אחרי מות רבי עקיבא נסמך רשב"י עוד הפעם ע"י ר' יהודה בר אבא (סנהדרין י"ד).

רשב"י ובנו במערה
רשב"י לא השתתף בתחילה במרד נגד הרומאים, אך רדיפות הרומיים והריגת רבי עקיבא הפכו את לבו נגדם.
שנה או שנתים אחרי מות רבי עקיבא (בערך שנת 126), נתאספו חכמים בכרם ביבנה. היו שם ר' יהודה ב"ר אלעאי ור' יוסי ורשב"י. ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
<*>פתח ר' יהודה ב"ר אלעאי בשבח הרומיים ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו, אלא לצורך עצמן תקנו. שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, וכאשר גברה הגזירה החביאו את עצמם במערה, ונעשה להם נס ומצאו חרוב ומעין מים והתפרנסו בדרך הזה, ולמדו שם ביחד כל היום במשך י"ג שנים. ואחר שמת הקיסר (אדריינוס) בא אליהו הנביא והודיעם, ויצאו משם (ירוש' שביעית פ"ט, בבלי שבת ל"ג: פסיקתא דף פ"ח ע"ב, ב"ר פע"ד ו' קה"ר פ"י ח', אסתר רבה פ"א ט').
רשב"י טהר את טבריא מטומאות מתים ע"י שנטע תורמסין בשווקים ובכל מקום שהתורמוס גדל, ידע שהוא מקום טהור, וכל מקום שלא גדל, ידע שקבר מתחתיו, והוציא את המת משם (שבת ל"ד.).
<*>היה שם כותי אחד ואמר אנא אזיל ומחייך בהדין סבא דיהודאי, מה עביד? נסב חד מית ואזל ואטמריה בחד שוקא דדכי (טהור)... צפה רשב"י ברוה"ק, וידע שנתנו שם, ואמר גוזר אני על העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו. וכן הות ליה, מדנפיק עבר קמי כנישתא דמגדלא, ושמע קליה דמינקי ספרא דמגדלא, אמר (הכותי) הא בר יוחאי דרכי טבריא (בלשון התול), א"ל ולא מן המנין היית, תלה עינוי ואסתכל ביה ומיד נעשה גל של עצמות (פסיקתא דר"כ פ' בשלח סי' קפ"ב).
לאחר זמן התישב ר"ש במירון, אמר דבר ונתמלאה כל הבקעה שלפניו בדינרי זהב (תנחומא פקודי סי' ז', שמות רבה פנ"ב ג" ועי' ירוש' פ"ט די"ג ע"ד).
ר"ש הלך עם ר"א ב"ר יוסי לרומא להשתדל לבטל גזירות המלכות. שלחו אותו מפני שהיה מלומד בנסים, ובאמת קרה לו נס שהוציא רוח רעה מבת הקיסר (מעילה י"ז.).

הלכותיו
בהלכה היה לרשב"י גישה אחרת מרבי עקיבא רבו. בפירוש אמר:
<*>ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואין אני דורש כמותו, ודברי נראים מדבריו (ר"ה י"ח: ספרי ואתחנן פ' ל"א).
התיר מוקצה בניגוד לב"ה שהלכה כמותם (שבת מ"ד.) התיר בשבת דבר שאינו מתכוון (שבת כ"ב.), ופטר מלאכה שאינה צריכה לגופה (שם צ"ג:).

ר"ש דרש טעמיה דקרא
במדרש ובהלכה היה דרכו לבקש את טעם המצווה: "ר"ש דרש טעמיה דקרא". גישתו זו הופעלה גם כאשר היא משנה את אופי הכתוב בתורה. למשל: במצות לא תחבול בגד אלמנה, משמעות הכתוב היא על כל אלמנה, בין עניה בין עשירה. ר"ש דרש את טעם המצווה, שאם אתה מחזירה אתה משיאה שם רע בשכנותיה. ולכן קבע שבאלמנה עשירה אינו צריך להחזיר וראוי למשכנה (ב"מ קט"ו.).
במצות לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', דרש את טעם המצווה: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים. מי דרכו לקדם? אנשים ולא נשים (ספרי שם פ' רמ"ט, יבמות ע"ז.) רשב"י לא דרש את הדרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, כי מדרשה זו אפשר לומר גם מצרי ולא מצרית ממזר ולא ממזרת. לפעמים דרש טעם מעצמו: הפסוק 'ולקח הוא ושכנו' נאמר בפסח מצרים, ור"ש קבע שהוא גם בפסח דורות, בשל הטעם שדרש למצווה זו: כדי שלא יניח אדם את שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חבירו (תוס' פסחים פ"ט).

רשב"י התקין כללין ופרטין בתורה שבע"פ (ירוש' שקלים פ"ח), בלשון זה הכלל, או כלל אמר ר"ש, כמו שני כללות נאמרו בבת כהן (סנהדרין נ"ה:), ד' כללות בקדשים (זבחים קי"ט:).

מעמדו
חכמי דורו והבאים אחריו שבחוהו מאד והללו את תורתו. ר' יוסי חברו אמר עליו: שפתים ישק משיב דברים נכחים (גיטין ט'.), איסי בן יהודה אמר: ר"ש שנה הרבה ומשכח קמעא ומה שהוא משכח סובין של משנתו (שם ס"ז. אדר"נ פי"ח). אמרו עליו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו (פסחים נ"א:). ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו (ע"ז ס':). נמטיה אפריון לר"ש (ב"מ קי"ט.).

הלכותיו נמצאות בכל מסכתות הש"ס מלבד במסכתות ברכות, חלה, תענית, נדרים. תמיד ומדות. ומיחסים לר"ש הספרי (סנהדרין פ"ו.), ומכילתא דרבי שמעון (עי' הפלס שנה ב' ושנה ג').

מדרש אגדה
רשב"י היה גדול גם באגדה. היה אומר, שלשה כתרים הם:
כתר תורה
וכתר כהונה
וכתר מלכות,
וכתר שם טוב עולה על גביהן (אבות פ"ד י"ב).

שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן:
תורה וא"י ועוה"ב (ברכות ה'. מכילתא יתרו בהחדש פ"י, ספרי דברים סי' ל"ב).
<*>לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן (מכילתא ויחי סי' א').
אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין, חד דהוה לעי באורייתא, וחד דעביר ליה כל צרכיה (ירוש' ברכות פ"א ד"ג ע"ב).
דבריו על תשובה ומוסר:
<*>אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו (קדושין מ': תוספתא קדושין פ"א י"ד). כל המתגאה הוא בעיניו כעובד עבודה זרה (סוטה ד':), וכל המלבין פני חברו ברבים מוטב שהפיל עצמו לתוך כבשן האש (ברכות מ"ג:).
לכמה אגדות שנאמרו עליו יש חותם הקבלה. גם אחרי מותו נראה לתלמידיו.
<*>מעשה בריב"ל ואליהו הנביא שהיו עסוקין במדת רשב"י, ונתקשה ריב"ל בדבר הלכה. א"ל אליהו: מבקש אתה לשאול לרשב"י, בא ואני מעמיד אותו לך... ולא חפץ לענות לו. א"ל אליהו: כדאי הוא ריב"ל לראותך, צדיק הוא. אמר ליה: אילו היה צדיק, לא היה נראה הקשת בימיו... (מדרש תהלים מזמור ל"ו סי' ח').

מיוחס אליו ספר הזהר, שנודע בשם מדרש דרשב"י. כמו כן מיוחסים אליו מדרשים אחרים (עי' בית המדרש ח"ג 78 ח"ד 117): נסתרות דרשב"י ותפלת רשב"י.

באותן השנים בהם שהה רבי שמעון בר יוחאי במערה חיבר הוא ע"פ המסורת את "ספר הזוהר" שהוא הטקסט העיקרי של תורת הקבלה וכן את ה"מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי" – על ספר שמות אשר ממנו שרדו קטעים אחדים.
זמן חיבורו של ספר הזוהר ומחברו נתונים במחלוקת בין המסורת לבין החוקרים.

לאחר צאתו מן המערה נדד רבי שמעון בר יוחאי בגליל והרביץ תורה בישוב היהודי: במירון, בכפר ג'יש ובתקוע הגלילית (ח' שמע), באתרים אלו נחשפו בתי כנסת מן התקופה ההיא.

קוהלת רבה מביא מסורת הקובעת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון וקבורת בנו אלעזר בגוש חלב.

נוסע אלמוני, מתלמידי ר' עובדיה מברטנורא ביקר במירון ב- 1495 והוא מתאר את שרידי ביה"כ המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי:
<*>"ולא נשאר ממנו רק כותל אחד ואומרים אנשי ספיטה (צפת) כי קבלה להם, כי כאשר יפול הכותל ההוא יבוא המשיח, והוגד לי כי בשנת גירוש ספרד (1492) נפלה השאייטה בכותל ההוא ואז עשו אנשי צפת יום משתה ושמחה".
אגדה אחרת מספרת על תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי שיצא לחו"ל והתעשר והיו תלמידיו מקנאים בו. הוציאם רבי שמעון בר יוחאי "לבקעה אחת של פני מירון ונתפלל ואמר: בקעה, בקעה! מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר לתלמידיו: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב! טלו לכם! אבל היו יודעין: כל מי שהוא נוטל עכשיו – חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא!" (שמות רבה נ"ב, ג').
לשמו ולזכרו חוגגים במירון את "הילולא דרשב"י" שנזכר בזהר, ביום ל"ג בעומר (י"ח אייר).

שנים במערה
רבי שמעון בר יוחאי היה חכם גדול, שחי בתקופת השלטון הרומי בירושלים, לפני כ- 2,000 שנה. הוא היה אחד מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא, אשר - למרות הרדיפה הקשה - הצליחו לקבל תורה מרבותיהם ולמוסרה הלאה לתלמידיהם ובכך לקיים את רצף העברת התורה מדור לדור ולמנוע את שכחתה.

התלמוד (מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב') מתאר מאורע חשוב בחייו של רבי שמעון בר יוחאי:

הרומאים הוציאו צו, שאסר על לימוד התורה. רבי שמעון שכאב זאת מאוד, התבטא נגדם בפני קבוצת חכמים. שמע זאת אדם אחד, שהעביר את הדברים לשלטון הרומי. הרומאים החליטו לדון את רבי שמעון למיתה והוא נאלץ לברוח ולהסתתר מעיניהם.

רבי שמעון ובנו אלעזר ברחו למערה בצפון הארץ. בבריחתם לא נטלו עמם דבר ורק בזכות שני ניסים הצליחו להתקיים במשך שנות שהותם באותה מערה: מעיין מים חיים, שפרץ ועלה בפתח המערה ולצדו עץ חרובים מניב פירות.

גם בגדים להחלפה לא היו להם. האב ובנו רצו לשמור על הבגדים שברשותם, על מנת שיוכלו להיות לבושים באופן מכובד בזמן התפילה. לכן חפר כל אחד מהם בור באדמה, פשט את בגדיו וכיסה עצמו בעפר עד לצווארו (הם הקפידו להיות מכוסים כדי לשמור על צניעותם). במשך כל היום הם עסקו בלימוד התורה, כשהם טמונים באדמה ורק כאשר הגיע זמן התפילה, הם היו מנערים מעליהם את העפר, לובשים את בגדיהם, עומדים להתפלל - וחוזרים אל האדמה...

רבי שמעון ובנו נשארו במערה במשך 12 שנים, כשהם מנותקים לחלוטין מהוויות העולם - להוציא לימוד התורה. והנה הגיע היום הגדול - אליהו הנביא הגיע אל המערה ובישר להם על מותו של קיסר רומי. על פי חוקי אותה תקופה, יחד עם מותו של הקיסר והתמנותו של הקיסר הבא, התקבלה "חנינה כללית" וממילא הגזירה נגד רבי שמעון בטלה.


לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, המבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה.

רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו יצאו מן המערה. הם ראו כמה איכרים עובדים בשדה. לאחר שנות ההזדככות במערה לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, המבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה. "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!" קרא רבי שמעון בכאב. ומייד, מעוצם קדושתו הרוחנית, נשרפו וחלפו מן העולם כל אותם איכרים שעליהם הביט.

באותו זמן יצאה בת קול מהשמים וקראה: "להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם!"

השניים חזרו אל המערה וישבו בה שנים-עשר חודשים נוספים, על מנת ללמוד טוב יותר כיצד לשלוט בכוחותיהם הרוחניים. לאחר שנה, נשמעה בת קול שנייה שאמרה: "צאו ממערתכם".

שוב יצאו רבי שמעון ובנו אל העולם הפתוח ושוב ראו אנשים עוסקים בחיי העולם הזה. הם אמנם הצטערו, אבל שלטו ברגשותיהם. היה זה יום שישי אחר הצהריים והנה הבחינו בזקן, שרץ עם שני ענפים של הדס. "לאן אתה הולך עם הבשמים האלה?" שאלו אותו. "זה לכבוד שבת" אמר האיש. "אז למה לך שני ענפים?" הם המשיכו לשאול. "האחד כנגד 'שמור' והשני כנגד 'זכור' " הוא אמר, בהתייחסו לשני האספקטים של שמירת השבת בעשרת הדברות.

כששמע זאת רבי שמעון הוא פנה אל בנו ואמר בהתפעלות: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל!" - השבת הוא יום בעולם הגשמי, אשר מגשר בינו לבין העולם הרוחני. בשבת, אפילו השאיפות הגשמיות ביותר, כמו ארוחה טעימה או שנת צהריים, נושאות בחובן רמה מיוחדת של קדושה.


רבי שמעון מגלה את 'הזוהר' הקדוש

רבי שמעון הפך להיות אחד ממרביצי התורה האדירים בדורו. כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה, הוא כינס סביבו את תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו.

הזוהר (ג', רצ"א, ב') מתאר את האירוע:



רבי שמעון היה כל אותו היום במצב נבואי, כשהוא חושף את הסודות המיסטיים העמוקים של התורה. הוא אמר לתלמידיו: "והרי דברים קדושים, שלא גיליתם עד עתה, ברצוני לגלותם... שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם..." עד עכשיו החזקתי את כל הסודות קרוב לליבי - אבל כעת, לפני שאני עוזב את העולם, אני רוצה לגלות אותם לכולם.

רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו של רבי שמעון, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו..." ובסופו של היום, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם. "כשהוא שוכב על ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות."


מדוע רחץ רבי שמעון באש ואור? משום שהתורה הושוותה לאש (ומכאן השם "אש התורה"). אש היא דבר פיסי שהופך חומר לאנרגיה. כך גם התורה מלמדת אותנו, כיצד להפוך את העולם החומרי לאנרגיה רוחנית ובעצם, גם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" - נקראת על שם קרינתו של האור.

חגיגות ל"ג בעומר כיום

בחגיגות ל"ג בעומר, מדליקים יהודים בכל רחבי הארץ מדורות, שבאות לסמל את האש האדירה, שהקיפה את רבי שמעון בר יוחאי. נוכל לראות את הילדים עוסקים שבועות ארוכים, באיסוף קרשים וחומרי בעירה ומגלים את כישרונותיהם הארכיטקטוניים ביצירת מבנים מרשימים - העתידים לעלות באש. זוגות נישאים, אירועים רבים נקבעים ליום זה והשמחה חוגגת ברחובות.

אבל, אם ל"ג בעומר מציין את יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי, למה עושים ממנו כזאת חגיגה?


נקודת השיא של חיים נאדרים אלה, הייתה חשיפת סודות התורה העמוקים והנשגבים.

הסיבה היא, שרבי שמעון הורשע בפשע איום כנגד האומה הרומית. לפי כל הסיבות, הוא היה אמור למות הרבה לפני זמנו. אבל, תוך הקרבה עצמית מדהימה (שנות המחבוא במערה) וסדרה של ניסים (עץ החרוב ומעיין המים החיים), הצליח רבי שמעון להשלים את חייו. נקודת השיא של חיים נאדרים אלה, הייתה חשיפת סודות התורה העמוקים והנשגבים. כל אלה הם סיבה למסיבה.

בל"ג בעומר נוהגים לעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, במירון שבגליל. ביום אחד מגיעים לשם כרבע מליון יהודים - רוקדים, מתפללים חוגגים ומודים על המתנות הרוחניות הנפלאות, שרבי שמעון זכה להעניק לנו. ישנם אנשים, שמתמקמים שם שבועות מראש, מתוך ציפייה ליום הגדול.

בל"ג בעומר, מתמלאת הארץ בלפידים ובמדורות - ברחובות ועל גגות הבתים. מטוסים החולפים ממעל נבוכים, צילומי לוויין של ישראל מראים אותה זוהרת בצבע שונה. באופן סימבולי, הם מאירים את הנתיב, לאלה החפצים להבין את האמת הפנימית של התורה, כפי שנחשפה על ידי רבי שמעון בר יוחאי